תפריט ראשי

אזור גיאוגרפי

מדינות

סוג טיול

×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 389

האסטטיקה של טקס התה - טיול מאורגן ליפן

ההיבטים האסתטיים של "טקס התה" היפני

טיול מאורגן ליפן הוא חוויה מעמיקה המשלבת את כל החושים – הטעמים המיוחדים, הניחוחות החדשים, המראות היפים, הבדים שאנו ממששים וכמובן השפה החדשה המתנגנת באוזנינו. אחת החוויות החושניות ביותר ביפן הוא טקס התה המפורסם, שטומן בחובו עושר תרבותי רחב וביטוי יפהפה לזן הבודהיזם. טיולים מאורגנים ליפן חייבים לכלול טקס זה כדי לתת למטייל רובד נוסף למסע שהוא עובר, פיזית ומנטלית.

jap7

הזן בודהיזם היפני התפתח לצורות מגוונות של אימון רוחני שאינו מוגבל רק למנזרים ומדיטציה. השפעתו ביפן התבטאה בכל תחומי החיים, ובאומנויות בפרט. לעיתים נראה כי ביפן אמנויות רבות הן ביטוי ישיר לדרך הזן - הוא מופיע בארכיטקטורה, בגנים, בקדרות, בשירה, בציור ובאומנויות הלחימה. בניגוד לתפיסה ההודית, המעדיפה התקדמות הדרגתית ונצברת ולימוד שכלתני על מנת להגיע להארה, התפיסה הזן בודהיסטית מדגישה התעוררות כחוויה מיידית- תובנה של רגע המושגת באמצעות אימון מדיטטיבי יום-יומי. המדיטציה וצורות האימון אינן טכניקות להשגת התובנה- הן עצמן ביטוי שלה. כך מחליף מושג הסאטורי את מושג הנירוואנה- איננו "רוכשים" את דרך הבודהא, היא כבר מצויה בנו, ועל כן -ללמוד את דרך הבודהא פירושו ללמוד את עצמך. הסאטורי הוא הגילוי והאישור של טבע הבודהא: ראייה בהירה ועמוקה של התופעות ב"ככותן". אותו טבע מצוי בכל פעילות שאנו עושים- בשטיפת כלים, באכילה, בגן, בכל אבן, עץ, חרק, שולחן או ספל. כך, כאשר שאל תלמיד חדש את מורה הצ'אן הסיני ג'או ג'ואו כיצד להיכנס בשערי הדרך הבודהיסטית, הוא השיב:
"האם אתה שומע את פכפוך הנחל?"
"כן", ענה התלמיד.
"תיכנס משם", אמר לו המורה.
האהבה הגדולה לטבע, הנוכחת כל כך בעולם הזן, מושפעת ללא ספק מכתבים בודהיסטיים ודאואיסטים. ההבנה כי בכל גרגר אבק מצויה קדושה קיבלה ביטוי גם בסוטרות מהאיניות כגון "סוטרת היהלום" או "סוטרת הלב", אולם במסורת הזן היא קיבלה חידוש ו"רענון". לדוגמא, האמירה המהאיאנית המסורתית לפיה "כל היצורים הם בעלי טבע בודהא" מנוסחת מחדש על ידי דוגן בן המאה ה-13, שנחשב למורה הבודהיסטי הגדול ביותר בתולדות יפן. הוא מתקן: "כל היצורים הם טבע בודהא."
לאור זאת, מדגיש הזן את חשיבותם של הפרטים הקטנים, הנראים לנו לכאורה חסרי ערך. משום שהזן מדגיש את יופיים של הדברים הפשוטים והיום-יומיים השפעתו על האומנות היפנית הייתה עצומה. השפעה זו מבוטאת בצורה מקיפה בטקס התה, אשר התפתח במנזרי הזן. בהשפעת הזן קיבלו הכנת התה ושתייתו אופי טקסי, שנועד להפוך אקט פשוט לדרך של התעלות רוחנית המובילה להארה, לעיתים אף יותר משעות מדיטציה רבות. מכיוון שהזן רואה בכל פעולה שמבצע האדם אימון רוחני, גם הפשוטה והיומיומית ביותר – לא התוכן של המעשה חשוב, אלא ההתכוונות, תשומת הלב, והצורה בה הוא נעשה. שתיית התה הועלתה לדרגת טקס דתי-רוחני בעלת משמעויות חברתיות ומוסריות, אשר השפיעו ועצבו את תפיסת העולם של היפנים עד ימינו. מדוע אם כן, אקט שנחשב כה פעוט וחסר ערך בתרבות המערב קיבל משמעויות פילוסופיות נעלות בתרבות היפנית? או בניסוח פחות פורמאלי: מדוע הפכו היפנים המוזרים האלה שתיית תה לכזה "אישיו", ולמה בכל טיול מאורגן ליפן כוללים את הטקס הזה?
כל זאת ועוד בהמשך.

 

טקס התה – רקע הסטורי - לקראת טיול מאורגן ליפן

הביטוי היפני לטקס התה הוא "cha-no-yu" (מילולית: "מים חמים לתה"), chado, או sado ("דרך התה"). שורשיו נעוצים עוד בהודו, משם הגיע לסין, וקיבל את צורתו המוגמרת ביפן. האגדה מספרת כי בשעה שישב הנזיר ההודי בודהידהרמה למדיטציה ונרדם, הוא כעס על עצמו ולכן כרת את עפעפיו על מנת שלא יישן יותר. עפעפיו נשרו ומהם צמח שיח התה הראשון. בשנת 526 לספירה נשא בודהידהרמה עימו את התה לסין, כתרופה וכמשקה השומר על ערנות בשעת המדיטציה. בסין הפך המשקה לפופולארי בקרב קהילות דתיות ובקרב האליטה בעיקר.

התה הובא ליפן לראשונה במאה ה-12 על ידי הנזיר אייסאי, מייסד כת הזן ביפן, כמשקה נזירים. במהרה הוא צבר פופולאריות כמשקה החביב על האריסטוקרטיה והאליטה הסמוראית, ובתקופת קמאקורה (1185-1249) שתיית התה הופכת לאירוע חברתי בצביון סיני. במימונם של שוגונים ופטרונים עשירים נערכו מסיבות תה ססגוניות ומפוארות ששילבו תחרות טעימת תה, שתיית סאקה, כתיבת שירה ומרחץ. במאה ה-15, מוראטה שוקו, בן למשפחת סוחרים ותלמיד זן, מכניס לאירועי התה מרכיב פילוסופי והוא עולה מדרגה. שוקו מפתח סגנון חדש המנוגד לסגנון האריסטוקראטי החופשי וה"פרוע". הוא קובע עקרונות אסתטיים חדשים, ומעדיף את הסגנון היפני על הסיני- במקום שימוש בכלי חרסינה או ציורי טבע סיניים- שימוש בכלים מעודנים יותר וצעקניים פחות, שימוש בקליגרפיה יפנית, ודגש על עוני ופשטות לעומת עושר ופאר.

האדם שהשפיע יותר מכל על התפתחות הטקס כפי שהוא מוכר לנו כיום היה הנזיר סן-נו-ריקיו בן המאה ה-16, הידוע כמאסטר התה הגדול בתולדות יפן. ריקיו הביא את הטקס לשלמות אסתטית ופילוסופית, וקבע את ארבעת העקרונות שיעמדו בבסיסו: הרמוניה, כבוד, טוהר ושלווה. הוא פיתח ערכי יופי נוספים העומדים בבסיס אומנויות הזן, ערכים המדגישים את השגרתי, הבנאלי, והבלתי מושלם כמקור ליופי. מתוך טקס התה התפתחה אדריכלות מיוחדת, צמחו "גני התה" ואומנות סידור הפרחים- זאת על מנת ליצור סביבה פיזית תומכת להתנהלות הטקס. לפני שנסקור בקצרה את מהלך הטקס, יש להבהיר כמה מן המושגים העומדים בבסיס תפיסת היופי ה"זן-יפנית".

ערכים אסתטיים- זן בודהיסטיים ביפן:

במהלך טיול מאורגן ליפן האסטטיקה מציפה את המטייל מכל עבר – הגנים, המבנים, צורות הגשה של מזון ובעצם כל דבר שהוא נעשה באסטטיקה המיוחדת לו. צמד המושגים המזוהה יותר מכל עם תפיסת היופי של הזן ואומנויות יפן בכלל הוא וואבי-סאבי. המושגים מייצגים תפיסת יופי אינטואיטיבית, נרמזת, לא יומרנית, פשוטה, א-סימטרית, משהו שמעבר לתפיסות אינטלקטואליות. שני הערכים קרובים מאוד במשמעותם, ונחשבים כערכים משלימים.
וואבי ( (wabi- היופי שבפשטות. הדגשה של חומרים פשוטים, לא מעובדים, מצומצמים בהבעתם. למשל- כלי תה שעשוי באופן כאילו גס, "לא עשוי", לא גמור, שנעדרים בו עומס יתר של אלמנטים צבעוניים, צורות גיאומטריות וקישוטים. בכלי זה אין ניסיון שליטה והתערבות של האדם שיצר אותו, ובמידה מסוימת הוא מבטא את הזהות שבין צורה לריקות (sunyata בסנסקריט, mu ביפנית). כך למשל, אומר סן-נו-ריקיו ב"מדריך לספר התה":
"הכלים שעושים בהם שימוש בחדר התה הקטן, אין צורך שיהיו מושלמים לחלוטין. יש אנשים שלא אוהבים את הכלים שנפגמו מעט. אלא שזה סימן שלא הגיעו להבנה אמיתית".
ערך זה מרכזי לטקס התה עד כדי כך שטקסי התה של ריקיו כונו לעיתים wabi-cha או wabi-tea.
סאבי (sabi)- האיכות של דבר מה שעבר עליו זמן, זקנה, בדידות; האיכות של הבלוי, הישן, שיש בו סיפור חיים, החלוד; יופיו של העמום, הפגום, הבלתי מושלם, החולף. לדוגמא- ג'ינס משופשף, חולצה קרועה, עלים שנשרו על השביל ולא גורפו, סימני טחב על קיר או חלודה על כלי נחושת.

מונו-נו-אווארה (mono-no-aware) - מילולית: הפאתוס של הדברים, ובקצרה- אווארה, החמלה. מושג זה מציין סוג של תוגה, את העצב שמרגיש אדם אל נוכח חלופיותם של הדברים. הוא עשוי להיות אל נוכח עלה שנושר, פרידה מאהוב, או- הסמל המפורסם ביותר של האווארה- היופי והעצב המתעוררים בעת התבוננות בפריחת הדובדבן- אשר נושרים כעבור ימים אחדים, ועל כן ערכם מתבטא בחלופיותם.

מה ( (ma- חלל, מרחב, מקום ריק, היופי במה שאינו נאמר, במרומז ולא במפורש. למשל- שטח ריק שנוכח בציור, בגן, בחלל הבית, או בשיחה. ה"מה" בא לידי ביטוי בארכיטקטורה של בקתת הטקס, בציור על הקיר, בסידור הפרחים, או בשתיקה שמלווה את הטקס בידיעה כי אין חובה למלא את החלל במילים.
קירה ( (kire- ניתוק, ולעיתים ניתוק- המשכיות. זהו מושג ייחודי לאסתטיקה היפנית, המצביע על העובדה כי רק על ידי ניתוק שורש הקיום של דבר מה, ניתן להתבונן בטבעו המקורי. לדוגמא, פירוש המילה איקבנה- אומנות שזירת הפרחים היפנית- היא "החייאת הפרח". החייאה זו מתחילה בניתוק שלו ממקורו בטבע - והצבתו בתוך כלי המונח על המדף, וכך למעשה מתאפשרת הבלטת המשמעות האמיתית של קיומו, של קיומנו, או של קיום כל התופעות בעולם: חסרי שורש וחולפים.
יוגן ((yugen – משהו המכיל חידה, דבר נסתר, אפל, מסתורי. התמסרות מוחלטת לבלתי ידוע בלא רצון לפתור, להסביר או לפרש. שימוש ברמיזות להעברת מסר, בלי "לגלות הכל".
לאחר שהבנו את העקרונות המנחים הבסיסיים ניתן לעבור לתיאור הטקס עצמו. מכיוון שהריטואל כולל רשימה מוגדרת של פרטים קפדניים ומרובים (עד לרמת הכיוון אליו יש לערבב את התה), ומפאת חוסר מקום - זוהי סקירה כללית בלבד המבקשת לתאר את הטקס באופן תמציתי אך מקיף עד כמה שניתן.

סקירה כללית של מהלך הטקס:

"המים החמים לתה –
יש להכין בעזרת הלב
אל תכין בעזרת היד
הכן בלא להכין".
(האמאמוטו סושון, מורה זן ידוע בן המאה העשרים)

טקס התה הוא אומנות תיאטרלית במיטבה, לאורכו מתנהל מעין "דו-שיח" שקט בין המארח לאורחים, בין אם הם יפנים ובין אם הם משתתפים בטיול מאורגן ליפן. המארח משול ל"מנצח" על תזמורת שלמה, כאשר הוא קובע את הקונספט, ונותן את הטון על ידי בחירת האביזרים שייצרו את האווירה המתאימה. עליו לעמוד במבחן עיניהם הקפדניות של האורחים- כל חפץ נבחר בקפידה וחייב להביע תחושת שלווה פנימית עמוקה. הדרך המובילה לבקתת התה עוברת בגן ששביליו מרוצפים באבנים ש"כאילו הונחו באקראי", רמז לרתיעה של הזן מהשכלתני, המערכתי, המוכתב. העלים שנשרו על השביל אינם מגורפים, לחיזוק תחושת הסאבי והאווארה.

המעבר מהגן החיצוני לפנימי הוא מעבר פיזי וסימבולי בו זמנית – הוא מייצג את המעבר מהשגרתי- לריטואלי, מ"העולם שבחוץ" ל"עולם שמעבר". השער נשאר חצי פתוח- על מנת ליצור המשכיות ורצף בין החיצוני לפנימי, אקט המתקשר למושג ה"מה", ולתפיסת המרחב והחלל הזן בודהיסטית. הכניסה לביתן נמוכה, והנכנס חייב להתכופף- רמז לשחרור ממעמד וגאווה. הבקתה עצמה פשוטה וצנועה- קירותיה עשויים עץ, דלתותיה נייר, הגג במבוק, והרצפה מכוסה מחצלת גבעולי קש אורז.

החדר עצמו קטן וללא רהיטים. בפינה יש גומחה המכונה טוקונמה, והיא מהווה את מוקד תשומת הלב. בטוקונמה תופסת מקום של כבוד מגילה של ציור דיו, קליגרפיה, או ציור נוף מינימליסטי. המגילה קובעת את הטון הרגשי בו יתנהל הטקס, היא עשויה להכיל אמרה כגון: "The direct mind is the training "ground. מתחת למגילה ייתכן ויהיה מונח כלי ובו מספר פרחים סדורים ((ikebana. האיקבנה מבוססת על סידור מינימליסטי הכולל מספר מועט של פרחים וענפים, כאשר כל אובייקט מייצג אלמנט מסוים בקוסמוס, ואת ההרמוניה ביניהם (שמיים, אדמה, והאדם). היא אמורה לשקף את שלל ההיבטים שבטבע – הזמניות, הא-סימטריה, האיזון. לכל צמח אופי ומשמעות שונים (איתנות, נצחיות, פיוס וכו') ויש להתאים את הפרח לקו אותו מבקש המארח להתוות בטקס. כאשר נכנסים האורחים לבקתה, לאחר החלפת קידות של כבוד, הם מקדישים זמן להתבוננות במגילה ובסידור הפרחים, וכמו "מעריצים" אותם.

המארח מדליק אש וקטורת ומוגשת ארוחה קלה. ארוחת הטקס, המכונה קאיסקי (kaiseki) כוללת מרק, אורז, מנת דג ומנת ירקות – על האוכל להיות טרי, טבעי, מותאם לעונת השנה ובכמויות קטנות. בעיקר עליו להיות אסתטי ופשוט- בהתאם לרוח הוואבי-סאבי. סאקה מוגש.

לאחר הארוחה, ניתנת לאורחים ההזדמנות למתוח את רגליהם ולצאת לטיול בגן וליהנות מיופיו תוך כדי שיחה קלילה. עם הישמע "גונג" הם חוזרים ומתיישבים בדיוק במקום בו היו קודם. אז מגיע רגע השיא של הטקס. המארח מרתיח מים בקומקום ברזל על להבה קטנה. אבקת התה הירוק מועברת לכל אחד מן הספלים, והמארח יוצק לתוכה מים רותחים, ובוחש באמצעות מברשת קטנה מסיבי במבוק. האורחים יאחזו את הספל בשתי ידיים, כאשר הצד ה"מעניין" יותר שלו יהיה מופנה כלפי האדם שממול. התה נשתה בתנועות מדודות ובדממה. ליד כל אורח מונחת פיסת נייר ועליה ממתק, על מנת להפיג את טעמו המריר של התה. כל הקערות מעוצבות באופן גס, פניהן מחוספסים והזיגוג אינו אחיד. הקערות אינן זהות בצורתן וכל אורח מקבל צלחת שונה. האווירה כולה היא עמומה, הקליגרפיה כאילו "צוירה במקרה", ללא יומרות. בתום סבב השתייה ייקחו האורחים את הקערות ויתבוננו בהם. לעיתים יספר להם המארח על ההיסטוריה של הכלי. האורחים יאמרו דברי הערכה על האומנות שבכלי, או יחמיאו למארח על בחירותיו המדויקות- בסידור הפרחים, בציור, או בגן.

לאחר מכן האווירה הופכת לנינוחה יותר ולעיתים מתנהלת שיחת חולין. הטקס מסתיים בברכות רשמיות והחלפת קידות. בסופו מלווה המארח את האורחים לשער היציאה, וממתין עד שהאחרון שבהם לא נראה עוד באופק. מעבר להשפעה הבולטת של הזן בודהיזם על "דרך התה", הטקס מביא לידי ביטוי מערכות פילוסופיות נוספות. הדאואיזם- אשר משקף את התשוקה ליצירת סדר אוניברסאלי וחקירת הפוטנציאל האנושי להשתלבות בקוסמוס דרך ריטואל; הקונפוציוניזם- אשר הדגיש ניהול וסדר חברתי ראוי, והדת היפנית המקורית -השינטו- אשר הדגישה את הפשטות, אהבת הטבע וההרמוניה עימו. כל אלו עשויים להתבטא בארבעת העקרונות המנחים שטבע ריקיו – הרמוניה, כבוד, טוהר ושלווה. קאקוזו אוקאקורה, אמן ופילוסוף בן המאה ה-19, כותב ביצירתו המפורסמת ביותר, "ספר התה":
"בעזרת הנוזל החום-צהבהב הממלא את ספלי החרסינה שלנו, האדם יכול לגעת בשתקנות המתוקה של קונפוציוס, בפיקנטיות של לאו-דזה, ובארומה השמימית של השאקימוני עצמו..."
אסכולת ריקיו חיה וקיימת עד היום ביפן, ונלמדת בבתי ספר מיוחדים שנוסדו על ידי צאצאיו של סן-נו-ריקיו, הדואגים לשמר את מסורת התה שהנחיל ולהעבירה לדורות הבאים.

חזרה לעמוד טיול מאורגן ליפן

**הטקסט נכתב ע"י הדר הראל - בוגרת החוג ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת תל אביב